איש פרט לקטן

סנהדרין נד: "איש פרט לקטן אשר יתן שכבתו בבהמה"

[חבורה נאמר באש התורה – ו' טבת תשס"ט]


1] למה לי קרא למעוטי קטן והא אינו בר עונשין!? בהני דלעיל שאיתא איש פרט לקטן גבי אשת איש (נב:) ואשת אביו וזכר (נד.) היה מצי לתרץ כמ"ש התוס' ערכין ג. דהו"א משום קלון האשה – או משום מש"כ התוס' קידושין יט. דהו"א משום שהאשה נהרגת על ידו. (ובגליון לעמוד נב: השוה שיטת התוס' בערכין להך דקדושין.

אבל הכא גבי בהמה – אין לומר דיהרג משום קלון הבהמה או משום שאחר נהרג ע"י – ולמה צריכי קרא למעוטי קטן? וכן הקשה פה בסנהדרי קטנה.

(ושם ת' כמ"ש הסמ"ג הובא בגליון שם שהפסוק ממעט קטן פחות מבן' ט' לומר שאין ביאתו ביאה אבל אין זה מיעוט מעונשין כלל דפשיטא דאין עונש)

2] המושג שאנו מוכנים להרוג קטן משום קלון האשה טעון יותר בירור. היתכן?

3] ערכין ג. איש פרט לקטן (שאם בא למקדש טמא אינו חייב כרת) ותוס' שם הקשה למה לי קרא לפוטרו – נהי גבי הך דפרק ד' מיתות יש לתרץ משום קלון אבל הכא מאי איכא למימר? ותי' דהו"א דכיון שריבה הכתוב קטן לטומאה – שיש לו מושג של טומאה, הו"א יתחייב כרת ואיצריך קרא למעוטי. [ע' בתוס' לפסחים צא: שהקשה על הסוגיות דד' מיתות ולא תירץ.]

4] בשטמ"ק בערכין שם הקשה הרא"ש למה דקדקו המפרשים על דרשה זו יותר ממה שנדרש בפרק ד' מיתות וגבי אשת איש ואשת אב וזכר ובהמה ובריש פ' בן סורר ומורה קאמר תלמודא היכא אשכחן וכו' ואפשר דהיכא דמביא הקטן אחר לידי עונש איצטריך קרא למעוטי הלכך פריך שפיר בבן סורר ומורה והכי צריך טעם.

וקשה דהזיר הרא"ש בהמה בפירוש ומ"מ כתב דכיון דאחר נענש על ידו יהרג הקטן. והא אין אחר נענש בכה"ג דבהמה...?

5] על קושייתו של הרא"ש שם, תי' האור שמח (איסורי ביאה ג:ב) דבזכר ובהמה ואשת איש ואשת אב (לר' עקיבא) חייב גוי עליהם. וכבר כתב החת"ס (יו"ד שיז) שמפני שאין שיעורין לגוי, והרא"ש (שו"ת טז) כתב ששיעור של י"ג לעונשין הוה הלל"מ, ממילא אין זה שייך לגוי וגוי הוה חייב כשהגיע לכלל דעת מתי שיהיה. [כתב האור שמח דרך אגב דלפי זה משכחת בן נח שהרג את הנפש כשהוא קטן דחייב ונתגייר דמיפטר] ולאחר מתן תורה, מסביר האו"ש, עדיין הוה קטן מישראל שהגיע לכלל דעת חייב אלא דחס רחמנא על דם ישראל ולא נענש, אבל מכל מקום הוה עבירה. ולזה, צריך קרא למעוטי הקטן מעונש – שהרי עשה מעשה עבירה. אמנם, גבי בן סורר ומורה, אין זה עבירה כלל לקטן, וכן גבי בא למקדש טמא, ולכן הקשו המפרשים דווקא שם!

יוצא, דקושיית הגמ' גבי בן סורר ומורה היתה – היכן מצינו בקטן שנענש בכה"ג שאין עבירה כלל במעשיו שצריכים קרא למעוטי.

וע"ז תי' הגמ' אה"נ אין זה עונש אלא "באשר הוא שם"

ושם כתב התוס' הרא"ש (ריש בן סורר) שרק צריכים קרא למעט קטן מעונש כיון שעבר עבירה אבל על שם סופו פשיטא דלא צריכי קרא. וקשה מאד דלכאו' הם היפך הגמ' שם שתירץ דהכא דווקא בעי קרא למעט קטן שאין זה עונש אלא "על שם סופו, וע"ש סופו שפיר הו"א לחייב קטן. אבל לפי דברי האור שמח, ישנו ג' דרגות, א] דבר שאינו עבירה לקטן כלל וכלל. ואין סברא בעולם לענשו ואין צריך קרא למעט. ב] על שם סופו שיש יותר סברא למעט ג] דבר שהוה עבירה ממש וצריך קרא למעטו. וע"ז באה תוס' הרא"ש לומר ששם בעינן פסוקים למעט העונשין משא"כ הכא. ודברי רבותינו כפתור ופרח!!!!!!!!!!

בקטן שבא לכלל דעת, אין זה עבירה ולא צריכי מיעוט לעונשים, אלא א"כ הוה איסור לגוי שמורה שזה איסור לישראל.

5] יוצא שגוי שעבר עבירה אין זה כלל עבירה – הגם דלרמב"ם אם עשה מצוה הוה מצוה ממש ומקבל שכר כאינה מצווה ועושה. [ שכתב בפהמ"ש תרומות ג:ט "העכו"ם שתרם תרומתו תרומה, וז"ל "הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו, וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה."]

6] עוד יש לתרץ דברי הרא"ש בשטמ"ק שם ע"פ דברי הראב"ד (הובא בריטב"א ושאר ראשונים לקדושין יט.) שבעריות הו"א שקטן חייב דומיא דמתעסק בחלבים ועריות (וע"ש בקובץ שיעורים שביאר דבריו יותר) יוצא דבאמת מעשה קטן לא הוה עבירה אבל היכא דכל באיסור לא בעי דעת אלא הנאה, אין סברא לחלק בין קטן לשאר אדם שחייב אפ' אם אין לו דעת.

יוצא מדברי האו"ש והראב"ד דקטן אינו עושה עבירה אלא 1] אם זה אסור לגוי 2] נהנה

7] [יוצא דהך שאין ב"ד מצוון להפריש קטן מלעבוד ע"ז (ע' שו"ת רע"א תנינא קלד) אינה אלא בקטן שלא הגיע לכלל דעת... ןלדברי הראב"ד, קשה קצת למה בחלבים אין זה עבירה לקטן ולמה רק מצווין להפרישו מטעם חינוך... לכוא' לכו"ע יהיה עבירה וכמו שוגג גבי גדול ע"ש]

8] עתה נוכל לתרץ כל הקושיות שלנו. ענין הריגת קטן מטעם קלון האשה הוא שבאמת הוא חייב מיתה כגוי קטן, אלא שיש לתורה רחמנות, שמא אין מרחמין על א' אם זה מזיק לאשה. זה יותר סביר מלהמית זכאי להגן על החייב . לא שהעונש הוא מחמת הקלון. ופשוט.

9] עוד י"ל ע"פ הראב"ד שזהו תירוצו של התוס' קדושין יט. והרא"ש בשטמ"ק בערכין ג. שכתבו שהקטן נהרג משום שאחרים נהרגים על ידו פ' שמהך שאחר נהרג על ידו במעשה זה אנו רואים שזהו ממש מעשה עריות ועבירה מצד עצמה שאם א' נהרג ע"י זה, מוכח דהוה עבירה. וא"כ הו"א דכיון דזה עבירה באמת, יהרג כמו מתעסק בחלבים ועריות, קמ"ל, וזה הסברא הוא סברא לגדור עריות, הגם שגבי בהמה אין ממש מישהו אחר שנהרג, מ"מ כיון שזה מעשה עבירה הו"א שיהרג וצריכי קרא. [רק – דקשה שמתעסק בחלבים ועריות אינו נהרג, והראב"ד לא אמר בעצמו שאדם נהרג רק בפטור ולכאו' י"ל מקרבן לשיטתו, אבל תוס' שכתב "סד"א שיהא נהרג כיון דאחרת נהרג על ידו..." זהו קשה לומר, שאין זה כלל דוגמת חלבים ועריות. אמנם ברא"ש שם, כתב רק דצריך מיעוט מפני שאחר נענש ע"י ולא כתב שהו"א שהקטן יהרג. וזה אפשר להמתיק ע"י הראב"ד ואין צ"ל שכוונתו "קלון" שזה קשה מבהמה...]

10] ושמא סברת התוס' בערכין, הוא דהו"א דטומאה הוה דבר שעונשין עליו משום עצם המציאות בו אם הוה טמא במקדש כמו חלבים ועריות והוה עבירה לכל שנתרבה לטומאה, וקמ"ל דאין זה עבירה לקטן כלל ואין זה מציאות כמו חלבים ועריות.


נו: "תנא דבי מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך"

פ' דמפיק דינים וברכת השם ועייל סירוס וכלאים.

ובספר מגלת סימנים (הכא) להאדר"ת הביא מספר בנין אריאל עה"ת סוף פ' נח שכתב לבאר ע"פ מה דאיתא לקמן ע. שחם סרס אביו נח, וא"כ תקשה למ"ד שסרסו למה לא הרגו נח – שהרי מצות דינים הוא לשפוט את העוברים על ו' מצות שלהם (כמ"ש הרמב"ם מלכים ט:יד) ולכן מאן דס"ל דינין לא ס"ל סירוס. [פ' שתנא דבי מנשה ס"ל סרסו... ושמא זהו טעם מ"ד סרסו ולא רבעו, דהא אל"כ למה לא הרגו נח וצ"ל דלא רבעו רק סרסו. ומ"ד רבעו ס"ל ששניהם אסורים והוא עשה שניהם ע"ש.]

וע' בערול"נ ע. ובאדר"ת (הובא לעיל) שתירצו שלא היה עדים למעשה חם – רק הודאתו (למ"ד רבעו) ...