חכם עובדיה - האם נשים יכולות לספור ספירת העומר

מאת אברהם משה

ידוע הדין, שכל מצות עשה שהזמן גרמא (דהיינו מצוה שהיא בקום עשה והזמן גורם את המצוה, כגון מצות ציצית ששייכת רק ביום, או מצות לולב ששייכת רק בסוכות וכדומה), נשים פטורות ממנה, חוץ מכמה מצוות שנשים מחויבות בהן מטעמים מיוחדים, כגון מצות הדלקת נר חנוכה ומצות קריאת המגילה שנשים חייבות בהן, משום שאף הן היו באותו הנס. אבל בדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן הן פטורות ממצות ספירת העומר, שהרי היא מצוה שהיא בקום עשה שהזמן גרמא, שהרי אין אנו סופרים את העומר אלא בזמנים מיוחדים ומסויימים. וכשם שרוב בני ישראל פטורין מהמצוות השייכות לכהנים וללויים, הואיל ורוב ישראל אינם כהנים או לויים, כמו כן הנשים פטורות ממצות אלו, הואיל ולא נצטוו בהן מפי ה' יתברך.

ומכל מקום מבואר בדברי הפוסקים, שיש מצוות, שאף על פי שנשים פטורות מהם, אם רוצות הן, רשאות לקיימן, כגון לספור ספירת העומר וכיוצא בזה, וכן נוהגות הרבה נשים שמקיימות מצות סוכה ועוד מצוות שהזמן גרמן, אף על פי שהן פטורות ממצוות אלה.

ולכאורה יש להעיר על מנהג זה מדברי רבותינו (ירושלמי שבת פרק א', הלכה ב) "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואם כן לכאורה לא ראוי שנשים יקיימו מצוות שהן פטורות מהן. ובפרט קשה הדבר על דברי רבותינו הראשונים (מהם רבינו תם (ר"ה לג.) והרמב"ן והרא"ה והריטב"א, ועוד.) שכתבו במפורש שנשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, ומדברי רבותינו משמע שנקראות הדיוטות.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב ליישב את דברי הראשונים, על פי דברי רבינו המאירי בחדושיו על מסכת ראש השנה (לג.), שלא אמרו שכל העושה דבר שהוא פטור ממנו נקרא הדיוט, אלא דוקא במצוה שכל בני האדם פטורין ממנה, מה שאין כן מצות עשה שהזמן גרמא, שהאנשים חייבים בהן, לא שייך לומר בזה נקרא הדיוט. (וכן כתב הרמב"ן, ועוד.) ולכן מובן מדוע נשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, שכן אינן מקיימות מצוות שאין מי שמחוייב בהן, אלא מצוות שהאנשים חייבים בהן.

מכללן של דברים אנו למדים, שהוא הדין לענין מצות ספירת העומר, שהנשים רשאיות בהחלט לקיים מצוה זו, כדין שאר המצוות. אלא שאינן יכולות לברך על מצות ספירת העומר, לפי שאנו נוקטים להלכה כדעת מרן השלחן ערוך (בסי' יז ובסי' תקפט), שאסור לנשים לברך על מצוה שהן פטורות ממנה, ושכל העושה כן נכנסת בחשש ברכה לבטלה. (מה שאין כן לדעת הרמ"א ולמנהג רבים מן האשכנזים, הפוסקים שנשים יכולות לברך על מצוה שהן פטורות ממנה).

מלבד כל זה, יש להעיר, כי על פי דברי רבותינו המקובלים, טוב שהנשים לא תספורנה כלל ספירת העומר, אף בלי ברכה, וטעמם בזה הוא על פי הקבלה. ועל כן המנהג אצלינו שאין הנשים סופרות ספירת העומר כלל.

בערב תאכלו מצת, מתיקות וקיווי

י"ג ניסן תשע"א

בענין לחיקת הקרבן פסח, אמרו ז"ל[1] "ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר[2] 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא'[3] 'ואת ערום ועריה' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנא' 'מתבוססת בדמיך'[4] בשני דמים ואומר[5] גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ושהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה"

ולכאו' עדיין קשה שהלא בלקיחה לא היה לבני ישראל את המצות ועדיין היו ערומים מן המצות. וכתב השפת אמת[6] שזכות היה הכנת ד' ימים של השתוקקות להמצוה, וזה היה זכותם להביא את הגאולה. וצריך יותר ביאור למה זכות הגאולה היתה על ידי ג' ימים של תשוקה.

"בערב תאכלו מצת"[7] וכתב התפארת שלמה,[8] שהוא מלשון ערבות ומתיקות.[9] וכן מצינו בחז"ל[10] שיש הקפדה ש"ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחכשך", וביאר רש"י[11] ורשב"ם[12] שהוא "כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון, משום הידור מצוה." הרי שטעם המצה הוא ענין של מצוה, דאל"כ א"א לעשות הידור מצוה על דבר שאינו קשור כלל לעצם המצוה. ומבואר שאכילת מצה בתיאבון ומציאת עריבות בטעם המצה הוה מצוה. "א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו"[13], ומצינו שהחמיר הרמב"ם[14] מאד בדבר זה וכתב ש"מי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו".[15] הלא דבר הוא. אנו ראוים מכל מקום שיש צורך שיחכה האדם לאכול את המצה בליל פסח.

בספר יסוד ושורש העבודה[16] במצות התלויות בזמן כגון בערב פסח סמוך לערב ישמח מאד שיקיים לערב כמה מצוות דאורייתא ודרבנן.

ובאמת סוד המתיקות והעריבות הוא התחדשות, וניסן הוא חודש של ראש חדשים, וביאר השל"ה[17] שכל יום בניסן הוא כראש חודש בפני עצמה, שהוא חודש של התחדשות. והחידושי הרי"ם[18], והשם משמואל[19] ביארו שראש חודש הוא סוד התחשות, דהרי, שבת באה בסוף השבוע וכוללת כל ימי המעשה, אבל ראש החודש הוא התחלת חודש חדשה ויש בה כח כל ימי החודש. ליל פסח הוא ליל והגדת לבך, והרי אנו אומרים "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו..." וא"כ שזה ערב בפינו, אזי אנו בטוחים "ונהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך," אנו רק יכולים להשיך את התורה על ידי המתיקות, והאהבה. אבל אפילו הוא האהבה צריכה לצאת מתוך סדר, וכן אנו עושים בליל הסדר.

אבל הדברים הם יותר עמוקים. אמרו ז"ל[20], "תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[21] וביאר היד רמה[22], שהענין הוא שאפ' אם הגלות יארך כמו תהום, מכל מקום המקרא הזה נמשך ויורד עם הגלות עד לתהום ומבשר שלבסוף יזכו לגאולה. והרי גלות אחרון שהוא אדום נרקאת תהום, כדיתא בבראשית רבה.[23] ובבן יהוידע[24], איתא שמצה מרמזת על גאולה, וחמץ של גלות, והרי ההבדל בין חמץ למצה הוא נקב ברגל החי"ת, וביאר ש"מקרא זה נוקב ויורד" שעושה את הנקב באות החי"ת לעשות מ"ח,מ,ץ" "מ, צ, ה", פ' החיכוי לגאולה הוא מה שמביאה.

ודבר זה כבר למדנו מדברי רש"י[25] במכת חושך שכתב "ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו". וכתב רש"י[26] שרק אחד מחמשה יצאו ממצרים אבל ארבעה חלקים מתו בשלשת ימי האפילה, הרי שאלו שלא רצו ולא חכו וקוו לגאולה לא יצאו לבסוף.[27] וע' בפירוש הרוקח עה"ת[28] שנשארו הרשעים כמו דתן ואבירם חיים אם האמינו שיצאו ממצרים ורק הרשעים שלא האמינו שיצאו לבסוף ממצרים מתו.

וכן כתב הרד"ק[29] "והחכם הכוזרי פירש אתה תקום מתי כי רצה, כלומר כי ירושלים תבנה כשיכספו ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחננו אבניה ועפרה" וראיתי באוצרות רמח"ל[30] וז"ל "ידוע כי בשביל הקיווי שיש לישראל בזמן הגלות יהיו נגאלים ולכך אומר כי חסיתי אל אבושה לעולם". וכן אנו אומרים בתפלה "ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך", דהיינו שהוא ימלוך מפני שאנו מחכים. וכן יש לבאר בפירוש נוסח ה"אני מאמין", "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", דבאמת היה די לומר אחכה לו בכל יום, ומהו שיבוא, אלא הכוונה שמפני שאנו מחכים הוא יבוא. ועיין יוסף תהלות[31] להחיד"א עה"פ "קוה קויתי ה'", שהביא דברי הילקוט תהלים[32] "אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי כדאי הם ליגאל בשכר הקיווי".

הרי שסוד הגאולה הוא הקיווי, שהם שמחכים לגאולה יהיו נגאלים אפ'אם הם רשעים חלילה. וכן היה סוד גאולת מצרים, ד' ימים של חשק ותשוקה לקיים מצות ה', שהוא עיקר החיורת, להיות עבדי ה' כמובן.

ואמנם, האדם שיש לו את ההרגשים החזקים של אהבה ותשוקה מכל מקום צריך לגודרם ולהשתמש בהם בצורה נכונה כמובן. פסח הוא כנגד אברהם אבינו[33] שמדתו היתה אהבה וחסד.[34] וכן פסח הוא זמן אהבה. אבל האהבה מקלקלת את השורה.[35] הביאני אל בית היין[36], הוא ר"ת אהבה אבל האותיות מופעיות שלא כסדר[37], ושמא על כן קורין לליל פסח "סדר" שלהשתמש באהבה כדבעי, צריכין מסגרת וסדר כדי שלא לצאת חוץ לשורה.

כתב ר' צדוק ריש ספרו צדקת הצדיק[38] "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות" דמתחילין בחפזון אבל מיד צריכים לעשות סדר. דהרי, צריכין החפזון שהוא תולדת האהבה אבל בכל מקרה יש צורך לחכות ולא לצאת חוץ לשורה.

אבל צריכים לחכות. ולכן עד מתן תורה היה מ"ט ימי העומר כדי שנחכה למתן תורה, ובזכות הקיווי והחכוי אנו זוכים לקבלת התורה. וכן כתב ה ספר החינוך[39] "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא."

ולכן אמרו ז"ל שבחטא אדה"ר הנחש הטיל זומהא על האדם[40], דהא כתב האריז"ל[41] שחטא אדה"ר היה שלא המתין להזדווג עם חוה עד השבת, שהרי הזיווג נקראת אכילה, ואם היו מחכים עד לשבת קודש, לא היה חטא באכילת עץ הדעת. אבל בסיני אמרו ז"ל שם שפסקה זוהמתן, דהא בסיני הם חיכו לזמן הראוי. אבל בחטא העגל עדיין הם לא היו יכולים לחכות, וחזרה הזוהמא[42] במקצת.[43] לעתיד, יוסר הזוהמא לעולמים, רק עלינו לחכות בכל יום, שזהו מה שנוקב עד לתהום, לשנות הח' של חמ"ץ לה' לעשותה מצ"ה, שהוא חירות. השתא עבדי, לשנה הבא בני חורין.

---

[1] מכילתא בא, ה, הובא ברש"י שמות יב, ו

[2] יחזקאל טז, ח

[3] שם, ז

[4] שם, ו

[5] זכריה ט, יא

[6] שבת הגדול תרל"ח ד"ה קראית שם הגדול

[7] שמות יב, יח

[8] ראדאמסק, רמזי פסח, קיז, ב ד"ה בערב

[9] כמו וערבה לה' (מלאכי ג, ד), יערב עליו שיחי (תהלים קד, לד), כי קולך ערב (שיר השירים ב, יד)

[10] פסחים צט, ב

[11] ד"ה לא יאכל

[12] ד"ה לא יאכל אדם

[13] ירשלמי פסחים, פרק י, הלכה א, וע' שו"ת מהר"י ווייל (סי' קצג ד"ה והאוכל) שכתב דכמו ארוסתו בעי ז' ברכות, כן קודם שמותר לאכול מצה בענין ז' ברכות והם א, בורא פרי הגפן, ב, קידוש, שהחיינו לא חשבינן דאומרו אפילו בשוק (ערובין מ, ב) וברכה דטיבול ראשון לא חשבינן דחיובא לדרדקי (פסחים קטז, א) ג, אשר גאלנו, ד, בורא פרי הגפן, ה, על נטילת ידים, ו, המוציא, ז, על אכילת מצה. וע' בספר תניא רבתי (סי' מד, ד"ה יום) שכתב ג"כ כזה אלא דלדידיה הז' ברכות הם אחרים. וע' גליוני הש"ס לר"י ענגיל פסחים צט, ב ד"ה בתוס' ד"ה דלא.

[14] הל' חמץ ומצה ו, יב

[15] ע' קרן אורה נזיר כג, א בביאור דברי הרמב"ם.

[16] שער א, ה

[17] פרשת בא, דרך חיים תוכחת מוסר, מספר פסלים נר מצוה ו, וע' חתם סופר על התורה פרשת בא יב, ב

[18] הובא בשפת אמת תזריע-החודש תרנז ד"ה כתיב

[19] ויקרא תרפ ד"ה ולפי דרכנו ביתר ביאור

[20] סנהדרין צז, ב

[21] חבקוק ב, ג

[22] שם

[23] ב, ד

[24] ד"ה מקרא

[25] שמות י, כב

[26] שמות יג, יח

[27] וע"ע בהלקח והלבוב תשס"ב עה"ת פ' ויצא לר"א שארר מש"כ בזה

[28] פרשת בא, י, כב

[29] תהלים קב, טו ד"ה כי רצו

[30] תהלים עא, א-ב

[31] תהלים מ, ב

[32] רמז תשל"ו

[33] טור או"ח תיז

[34] זוהר חלק ב' רנו, ב "אברהם דאיהו ימינא דאקרי אהבה [רבה דקאמרן, ואיהו נטיל היכלא דאקרי אהבה]", מיכה ז, כ "חסד לאברהם"

[35] ע' רש"י בראשית כב, ג ד"ה ויחבש באברהם.

[36] שיר השירים ב, ד

[37] שפת אמ שבועות תרל"ט ד"ה בפסוק

[38] אות א

[39] מצוה שו

[40] שבת קמה, ב

[41] לקוטי תורה חקת, ד"ה ענין חטא מרע"ה, מחברת הקודש שער ראש השנה (תורת האריז"ל מר' נתן שפירא, בענין הספר, ע' בנין אריאל [אביבי] עמ' עא.) וע' ניצוצי אור לר' ראובן מרגליות לתקוני זהר לא, א אות ו.

[42] זוהר חלק א' נב ,ב

[43] חיד"א בנצוצי אורות לזהר חלק ג' יד, ב, וע' מהר"ל סופ"ב דנצח ישראל שהחזרה שאנו ראוים היום בישראל הוא רק מטעם הגלות ולא הטעם העצם, דפסקה זוהמתן של ישראל, ולא חזרה. ע"ש.

זקן סריס ומי שאין לו בנים

רמב"ם סנהדרין ב:ג "אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות ולא מי שאין לו בנים כדי שיהיה רחמן."

מבואר מדבריו שיש ב' פסולות. א' הוא אכזריות שיש לסריס וזקן וב' הוא שצריך להיות רחמן – שמי שאין לו בנים לא קראו הרמב"ם אכזרי.

אבל בגמ' (סנהדרין לו:) איתא "דתניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים רבי יהודה מוסיף אף אכזרי" ומשמע משם דמי שהנהו דלעיל אינם אכזריים. [ויש לדחות שכוונת הגמ' הוא וכן אכזריים אחרים חוץ מב' דלעיל דהוו אכזריים ...ודוחק]

וברש"י שם פ' "זקן - ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני, וכן סריס"
ובכס"מ הל' עדות טז:ו איתא דטעם סריס ומי שאין לו בנים הוא טעם א' ולכן שם לא הזכיר הרמב"ם מי שאין לו בנים. וקשה דמדברי הרמב"ם כאן מדוייק הוא שיש ב' טעמים א' מטעם אכזריות וב' מטעם שלילת רחמנות.

עוד קשה להבין למה הוא דשכח הצער הוה יותר אכזרי ממי שלא היה לו הצער כלל וכלל!

אלא דלרמב"ם היה לו הוכחה שהזקן והסריס הם אכזריים בטבעם יותר ממי שאין לו בנים. במהרי קורקוס ר' פרק י"ג דשגגות כתב דבאמת לא הול"ל סריס דתיפוק ליה שאין לו בנים! אלא מוכח דאפ' אית ליה בנים הוה ונסתרס אסור הוא לדון! "אלא וודאי שאל אכזריים בטבעם אפילו שי להם בנים."

הרמב"ם ס"ל כמהר"י קורקוס שהאכזריות לא הוה מטעם שיכחת צער בנים לחוד ... שפסולים אפ' אית להו בנים קטנים! וממילא מובנים דבריהם.

[עדיין צריך ביאור קצת לפ"ז למה לא הזכיר הרמב"ם בעדות טו:ז פסול דמי שאין לו בנים.]

וע' בחסדי דוד (הארוך) שכתב דיוק שלנו ברמב"ם וכתב דמי שאין לו בנים הוא מי שהיה לו בנים ומתו ועדיים זוכר צער גידול בנים שהוא אינו אכזרי אבל אינו רחמן... וממילא ס"ל להרמב"ם לשיטת החס"ד שבאמת כל אדם הוא אכזרי עד שיודע צער גידול בנים... ואפשר להשתוות דברי הרמב"ם עם פרש"י אבל מ"מ עדיין אין דבריו כדברי הכס"מ בל' עדות שם.

[ומ"מ יש גירסא בתוספתא שמה מה שאין בבלי או בירושלמי שאין מושיבין רחמן – וכנראה כוננת התוספתא הוא רחמן ביותר]

איש פרט לקטן

סנהדרין נד: "איש פרט לקטן אשר יתן שכבתו בבהמה"

[חבורה נאמר באש התורה – ו' טבת תשס"ט]


1] למה לי קרא למעוטי קטן והא אינו בר עונשין!? בהני דלעיל שאיתא איש פרט לקטן גבי אשת איש (נב:) ואשת אביו וזכר (נד.) היה מצי לתרץ כמ"ש התוס' ערכין ג. דהו"א משום קלון האשה – או משום מש"כ התוס' קידושין יט. דהו"א משום שהאשה נהרגת על ידו. (ובגליון לעמוד נב: השוה שיטת התוס' בערכין להך דקדושין.

אבל הכא גבי בהמה – אין לומר דיהרג משום קלון הבהמה או משום שאחר נהרג ע"י – ולמה צריכי קרא למעוטי קטן? וכן הקשה פה בסנהדרי קטנה.

(ושם ת' כמ"ש הסמ"ג הובא בגליון שם שהפסוק ממעט קטן פחות מבן' ט' לומר שאין ביאתו ביאה אבל אין זה מיעוט מעונשין כלל דפשיטא דאין עונש)

2] המושג שאנו מוכנים להרוג קטן משום קלון האשה טעון יותר בירור. היתכן?

3] ערכין ג. איש פרט לקטן (שאם בא למקדש טמא אינו חייב כרת) ותוס' שם הקשה למה לי קרא לפוטרו – נהי גבי הך דפרק ד' מיתות יש לתרץ משום קלון אבל הכא מאי איכא למימר? ותי' דהו"א דכיון שריבה הכתוב קטן לטומאה – שיש לו מושג של טומאה, הו"א יתחייב כרת ואיצריך קרא למעוטי. [ע' בתוס' לפסחים צא: שהקשה על הסוגיות דד' מיתות ולא תירץ.]

4] בשטמ"ק בערכין שם הקשה הרא"ש למה דקדקו המפרשים על דרשה זו יותר ממה שנדרש בפרק ד' מיתות וגבי אשת איש ואשת אב וזכר ובהמה ובריש פ' בן סורר ומורה קאמר תלמודא היכא אשכחן וכו' ואפשר דהיכא דמביא הקטן אחר לידי עונש איצטריך קרא למעוטי הלכך פריך שפיר בבן סורר ומורה והכי צריך טעם.

וקשה דהזיר הרא"ש בהמה בפירוש ומ"מ כתב דכיון דאחר נענש על ידו יהרג הקטן. והא אין אחר נענש בכה"ג דבהמה...?

5] על קושייתו של הרא"ש שם, תי' האור שמח (איסורי ביאה ג:ב) דבזכר ובהמה ואשת איש ואשת אב (לר' עקיבא) חייב גוי עליהם. וכבר כתב החת"ס (יו"ד שיז) שמפני שאין שיעורין לגוי, והרא"ש (שו"ת טז) כתב ששיעור של י"ג לעונשין הוה הלל"מ, ממילא אין זה שייך לגוי וגוי הוה חייב כשהגיע לכלל דעת מתי שיהיה. [כתב האור שמח דרך אגב דלפי זה משכחת בן נח שהרג את הנפש כשהוא קטן דחייב ונתגייר דמיפטר] ולאחר מתן תורה, מסביר האו"ש, עדיין הוה קטן מישראל שהגיע לכלל דעת חייב אלא דחס רחמנא על דם ישראל ולא נענש, אבל מכל מקום הוה עבירה. ולזה, צריך קרא למעוטי הקטן מעונש – שהרי עשה מעשה עבירה. אמנם, גבי בן סורר ומורה, אין זה עבירה כלל לקטן, וכן גבי בא למקדש טמא, ולכן הקשו המפרשים דווקא שם!

יוצא, דקושיית הגמ' גבי בן סורר ומורה היתה – היכן מצינו בקטן שנענש בכה"ג שאין עבירה כלל במעשיו שצריכים קרא למעוטי.

וע"ז תי' הגמ' אה"נ אין זה עונש אלא "באשר הוא שם"

ושם כתב התוס' הרא"ש (ריש בן סורר) שרק צריכים קרא למעט קטן מעונש כיון שעבר עבירה אבל על שם סופו פשיטא דלא צריכי קרא. וקשה מאד דלכאו' הם היפך הגמ' שם שתירץ דהכא דווקא בעי קרא למעט קטן שאין זה עונש אלא "על שם סופו, וע"ש סופו שפיר הו"א לחייב קטן. אבל לפי דברי האור שמח, ישנו ג' דרגות, א] דבר שאינו עבירה לקטן כלל וכלל. ואין סברא בעולם לענשו ואין צריך קרא למעט. ב] על שם סופו שיש יותר סברא למעט ג] דבר שהוה עבירה ממש וצריך קרא למעטו. וע"ז באה תוס' הרא"ש לומר ששם בעינן פסוקים למעט העונשין משא"כ הכא. ודברי רבותינו כפתור ופרח!!!!!!!!!!

בקטן שבא לכלל דעת, אין זה עבירה ולא צריכי מיעוט לעונשים, אלא א"כ הוה איסור לגוי שמורה שזה איסור לישראל.

5] יוצא שגוי שעבר עבירה אין זה כלל עבירה – הגם דלרמב"ם אם עשה מצוה הוה מצוה ממש ומקבל שכר כאינה מצווה ועושה. [ שכתב בפהמ"ש תרומות ג:ט "העכו"ם שתרם תרומתו תרומה, וז"ל "הנכרים אע"פ שאינן חייבין במצות אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר, וזהו מן העיקר שלנו, וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצות קיימין כאשר תראה."]

6] עוד יש לתרץ דברי הרא"ש בשטמ"ק שם ע"פ דברי הראב"ד (הובא בריטב"א ושאר ראשונים לקדושין יט.) שבעריות הו"א שקטן חייב דומיא דמתעסק בחלבים ועריות (וע"ש בקובץ שיעורים שביאר דבריו יותר) יוצא דבאמת מעשה קטן לא הוה עבירה אבל היכא דכל באיסור לא בעי דעת אלא הנאה, אין סברא לחלק בין קטן לשאר אדם שחייב אפ' אם אין לו דעת.

יוצא מדברי האו"ש והראב"ד דקטן אינו עושה עבירה אלא 1] אם זה אסור לגוי 2] נהנה

7] [יוצא דהך שאין ב"ד מצוון להפריש קטן מלעבוד ע"ז (ע' שו"ת רע"א תנינא קלד) אינה אלא בקטן שלא הגיע לכלל דעת... ןלדברי הראב"ד, קשה קצת למה בחלבים אין זה עבירה לקטן ולמה רק מצווין להפרישו מטעם חינוך... לכוא' לכו"ע יהיה עבירה וכמו שוגג גבי גדול ע"ש]

8] עתה נוכל לתרץ כל הקושיות שלנו. ענין הריגת קטן מטעם קלון האשה הוא שבאמת הוא חייב מיתה כגוי קטן, אלא שיש לתורה רחמנות, שמא אין מרחמין על א' אם זה מזיק לאשה. זה יותר סביר מלהמית זכאי להגן על החייב . לא שהעונש הוא מחמת הקלון. ופשוט.

9] עוד י"ל ע"פ הראב"ד שזהו תירוצו של התוס' קדושין יט. והרא"ש בשטמ"ק בערכין ג. שכתבו שהקטן נהרג משום שאחרים נהרגים על ידו פ' שמהך שאחר נהרג על ידו במעשה זה אנו רואים שזהו ממש מעשה עריות ועבירה מצד עצמה שאם א' נהרג ע"י זה, מוכח דהוה עבירה. וא"כ הו"א דכיון דזה עבירה באמת, יהרג כמו מתעסק בחלבים ועריות, קמ"ל, וזה הסברא הוא סברא לגדור עריות, הגם שגבי בהמה אין ממש מישהו אחר שנהרג, מ"מ כיון שזה מעשה עבירה הו"א שיהרג וצריכי קרא. [רק – דקשה שמתעסק בחלבים ועריות אינו נהרג, והראב"ד לא אמר בעצמו שאדם נהרג רק בפטור ולכאו' י"ל מקרבן לשיטתו, אבל תוס' שכתב "סד"א שיהא נהרג כיון דאחרת נהרג על ידו..." זהו קשה לומר, שאין זה כלל דוגמת חלבים ועריות. אמנם ברא"ש שם, כתב רק דצריך מיעוט מפני שאחר נענש ע"י ולא כתב שהו"א שהקטן יהרג. וזה אפשר להמתיק ע"י הראב"ד ואין צ"ל שכוונתו "קלון" שזה קשה מבהמה...]

10] ושמא סברת התוס' בערכין, הוא דהו"א דטומאה הוה דבר שעונשין עליו משום עצם המציאות בו אם הוה טמא במקדש כמו חלבים ועריות והוה עבירה לכל שנתרבה לטומאה, וקמ"ל דאין זה עבירה לקטן כלל ואין זה מציאות כמו חלבים ועריות.


נו: "תנא דבי מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך"

פ' דמפיק דינים וברכת השם ועייל סירוס וכלאים.

ובספר מגלת סימנים (הכא) להאדר"ת הביא מספר בנין אריאל עה"ת סוף פ' נח שכתב לבאר ע"פ מה דאיתא לקמן ע. שחם סרס אביו נח, וא"כ תקשה למ"ד שסרסו למה לא הרגו נח – שהרי מצות דינים הוא לשפוט את העוברים על ו' מצות שלהם (כמ"ש הרמב"ם מלכים ט:יד) ולכן מאן דס"ל דינין לא ס"ל סירוס. [פ' שתנא דבי מנשה ס"ל סרסו... ושמא זהו טעם מ"ד סרסו ולא רבעו, דהא אל"כ למה לא הרגו נח וצ"ל דלא רבעו רק סרסו. ומ"ד רבעו ס"ל ששניהם אסורים והוא עשה שניהם ע"ש.]

וע' בערול"נ ע. ובאדר"ת (הובא לעיל) שתירצו שלא היה עדים למעשה חם – רק הודאתו (למ"ד רבעו) ...