חכם עובדיה - האם נשים יכולות לספור ספירת העומר

מאת אברהם משה

ידוע הדין, שכל מצות עשה שהזמן גרמא (דהיינו מצוה שהיא בקום עשה והזמן גורם את המצוה, כגון מצות ציצית ששייכת רק ביום, או מצות לולב ששייכת רק בסוכות וכדומה), נשים פטורות ממנה, חוץ מכמה מצוות שנשים מחויבות בהן מטעמים מיוחדים, כגון מצות הדלקת נר חנוכה ומצות קריאת המגילה שנשים חייבות בהן, משום שאף הן היו באותו הנס. אבל בדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן הן פטורות ממצות ספירת העומר, שהרי היא מצוה שהיא בקום עשה שהזמן גרמא, שהרי אין אנו סופרים את העומר אלא בזמנים מיוחדים ומסויימים. וכשם שרוב בני ישראל פטורין מהמצוות השייכות לכהנים וללויים, הואיל ורוב ישראל אינם כהנים או לויים, כמו כן הנשים פטורות ממצות אלו, הואיל ולא נצטוו בהן מפי ה' יתברך.

ומכל מקום מבואר בדברי הפוסקים, שיש מצוות, שאף על פי שנשים פטורות מהם, אם רוצות הן, רשאות לקיימן, כגון לספור ספירת העומר וכיוצא בזה, וכן נוהגות הרבה נשים שמקיימות מצות סוכה ועוד מצוות שהזמן גרמן, אף על פי שהן פטורות ממצוות אלה.

ולכאורה יש להעיר על מנהג זה מדברי רבותינו (ירושלמי שבת פרק א', הלכה ב) "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואם כן לכאורה לא ראוי שנשים יקיימו מצוות שהן פטורות מהן. ובפרט קשה הדבר על דברי רבותינו הראשונים (מהם רבינו תם (ר"ה לג.) והרמב"ן והרא"ה והריטב"א, ועוד.) שכתבו במפורש שנשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, ומדברי רבותינו משמע שנקראות הדיוטות.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב ליישב את דברי הראשונים, על פי דברי רבינו המאירי בחדושיו על מסכת ראש השנה (לג.), שלא אמרו שכל העושה דבר שהוא פטור ממנו נקרא הדיוט, אלא דוקא במצוה שכל בני האדם פטורין ממנה, מה שאין כן מצות עשה שהזמן גרמא, שהאנשים חייבים בהן, לא שייך לומר בזה נקרא הדיוט. (וכן כתב הרמב"ן, ועוד.) ולכן מובן מדוע נשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, שכן אינן מקיימות מצוות שאין מי שמחוייב בהן, אלא מצוות שהאנשים חייבים בהן.

מכללן של דברים אנו למדים, שהוא הדין לענין מצות ספירת העומר, שהנשים רשאיות בהחלט לקיים מצוה זו, כדין שאר המצוות. אלא שאינן יכולות לברך על מצות ספירת העומר, לפי שאנו נוקטים להלכה כדעת מרן השלחן ערוך (בסי' יז ובסי' תקפט), שאסור לנשים לברך על מצוה שהן פטורות ממנה, ושכל העושה כן נכנסת בחשש ברכה לבטלה. (מה שאין כן לדעת הרמ"א ולמנהג רבים מן האשכנזים, הפוסקים שנשים יכולות לברך על מצוה שהן פטורות ממנה).

מלבד כל זה, יש להעיר, כי על פי דברי רבותינו המקובלים, טוב שהנשים לא תספורנה כלל ספירת העומר, אף בלי ברכה, וטעמם בזה הוא על פי הקבלה. ועל כן המנהג אצלינו שאין הנשים סופרות ספירת העומר כלל.

בערב תאכלו מצת, מתיקות וקיווי

י"ג ניסן תשע"א

בענין לחיקת הקרבן פסח, אמרו ז"ל[1] "ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר[2] 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא'[3] 'ואת ערום ועריה' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנא' 'מתבוססת בדמיך'[4] בשני דמים ואומר[5] גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ושהיו שטופים באלילים אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה"

ולכאו' עדיין קשה שהלא בלקיחה לא היה לבני ישראל את המצות ועדיין היו ערומים מן המצות. וכתב השפת אמת[6] שזכות היה הכנת ד' ימים של השתוקקות להמצוה, וזה היה זכותם להביא את הגאולה. וצריך יותר ביאור למה זכות הגאולה היתה על ידי ג' ימים של תשוקה.

"בערב תאכלו מצת"[7] וכתב התפארת שלמה,[8] שהוא מלשון ערבות ומתיקות.[9] וכן מצינו בחז"ל[10] שיש הקפדה ש"ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחכשך", וביאר רש"י[11] ורשב"ם[12] שהוא "כדי שיאכל מצה של מצוה לתיאבון, משום הידור מצוה." הרי שטעם המצה הוא ענין של מצוה, דאל"כ א"א לעשות הידור מצוה על דבר שאינו קשור כלל לעצם המצוה. ומבואר שאכילת מצה בתיאבון ומציאת עריבות בטעם המצה הוה מצוה. "א"ר לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו"[13], ומצינו שהחמיר הרמב"ם[14] מאד בדבר זה וכתב ש"מי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו".[15] הלא דבר הוא. אנו ראוים מכל מקום שיש צורך שיחכה האדם לאכול את המצה בליל פסח.

בספר יסוד ושורש העבודה[16] במצות התלויות בזמן כגון בערב פסח סמוך לערב ישמח מאד שיקיים לערב כמה מצוות דאורייתא ודרבנן.

ובאמת סוד המתיקות והעריבות הוא התחדשות, וניסן הוא חודש של ראש חדשים, וביאר השל"ה[17] שכל יום בניסן הוא כראש חודש בפני עצמה, שהוא חודש של התחדשות. והחידושי הרי"ם[18], והשם משמואל[19] ביארו שראש חודש הוא סוד התחשות, דהרי, שבת באה בסוף השבוע וכוללת כל ימי המעשה, אבל ראש החודש הוא התחלת חודש חדשה ויש בה כח כל ימי החודש. ליל פסח הוא ליל והגדת לבך, והרי אנו אומרים "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו..." וא"כ שזה ערב בפינו, אזי אנו בטוחים "ונהיה אנחנו וצאצאינו... כולנו יודעי שמך," אנו רק יכולים להשיך את התורה על ידי המתיקות, והאהבה. אבל אפילו הוא האהבה צריכה לצאת מתוך סדר, וכן אנו עושים בליל הסדר.

אבל הדברים הם יותר עמוקים. אמרו ז"ל[20], "תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר"[21] וביאר היד רמה[22], שהענין הוא שאפ' אם הגלות יארך כמו תהום, מכל מקום המקרא הזה נמשך ויורד עם הגלות עד לתהום ומבשר שלבסוף יזכו לגאולה. והרי גלות אחרון שהוא אדום נרקאת תהום, כדיתא בבראשית רבה.[23] ובבן יהוידע[24], איתא שמצה מרמזת על גאולה, וחמץ של גלות, והרי ההבדל בין חמץ למצה הוא נקב ברגל החי"ת, וביאר ש"מקרא זה נוקב ויורד" שעושה את הנקב באות החי"ת לעשות מ"ח,מ,ץ" "מ, צ, ה", פ' החיכוי לגאולה הוא מה שמביאה.

ודבר זה כבר למדנו מדברי רש"י[25] במכת חושך שכתב "ולמה הביא עליהם חשך שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו". וכתב רש"י[26] שרק אחד מחמשה יצאו ממצרים אבל ארבעה חלקים מתו בשלשת ימי האפילה, הרי שאלו שלא רצו ולא חכו וקוו לגאולה לא יצאו לבסוף.[27] וע' בפירוש הרוקח עה"ת[28] שנשארו הרשעים כמו דתן ואבירם חיים אם האמינו שיצאו ממצרים ורק הרשעים שלא האמינו שיצאו לבסוף ממצרים מתו.

וכן כתב הרד"ק[29] "והחכם הכוזרי פירש אתה תקום מתי כי רצה, כלומר כי ירושלים תבנה כשיכספו ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחננו אבניה ועפרה" וראיתי באוצרות רמח"ל[30] וז"ל "ידוע כי בשביל הקיווי שיש לישראל בזמן הגלות יהיו נגאלים ולכך אומר כי חסיתי אל אבושה לעולם". וכן אנו אומרים בתפלה "ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך", דהיינו שהוא ימלוך מפני שאנו מחכים. וכן יש לבאר בפירוש נוסח ה"אני מאמין", "ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", דבאמת היה די לומר אחכה לו בכל יום, ומהו שיבוא, אלא הכוונה שמפני שאנו מחכים הוא יבוא. ועיין יוסף תהלות[31] להחיד"א עה"פ "קוה קויתי ה'", שהביא דברי הילקוט תהלים[32] "אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי כדאי הם ליגאל בשכר הקיווי".

הרי שסוד הגאולה הוא הקיווי, שהם שמחכים לגאולה יהיו נגאלים אפ'אם הם רשעים חלילה. וכן היה סוד גאולת מצרים, ד' ימים של חשק ותשוקה לקיים מצות ה', שהוא עיקר החיורת, להיות עבדי ה' כמובן.

ואמנם, האדם שיש לו את ההרגשים החזקים של אהבה ותשוקה מכל מקום צריך לגודרם ולהשתמש בהם בצורה נכונה כמובן. פסח הוא כנגד אברהם אבינו[33] שמדתו היתה אהבה וחסד.[34] וכן פסח הוא זמן אהבה. אבל האהבה מקלקלת את השורה.[35] הביאני אל בית היין[36], הוא ר"ת אהבה אבל האותיות מופעיות שלא כסדר[37], ושמא על כן קורין לליל פסח "סדר" שלהשתמש באהבה כדבעי, צריכין מסגרת וסדר כדי שלא לצאת חוץ לשורה.

כתב ר' צדוק ריש ספרו צדקת הצדיק[38] "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות" דמתחילין בחפזון אבל מיד צריכים לעשות סדר. דהרי, צריכין החפזון שהוא תולדת האהבה אבל בכל מקרה יש צורך לחכות ולא לצאת חוץ לשורה.

אבל צריכים לחכות. ולכן עד מתן תורה היה מ"ט ימי העומר כדי שנחכה למתן תורה, ובזכות הקיווי והחכוי אנו זוכים לקבלת התורה. וכן כתב ה ספר החינוך[39] "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא."

ולכן אמרו ז"ל שבחטא אדה"ר הנחש הטיל זומהא על האדם[40], דהא כתב האריז"ל[41] שחטא אדה"ר היה שלא המתין להזדווג עם חוה עד השבת, שהרי הזיווג נקראת אכילה, ואם היו מחכים עד לשבת קודש, לא היה חטא באכילת עץ הדעת. אבל בסיני אמרו ז"ל שם שפסקה זוהמתן, דהא בסיני הם חיכו לזמן הראוי. אבל בחטא העגל עדיין הם לא היו יכולים לחכות, וחזרה הזוהמא[42] במקצת.[43] לעתיד, יוסר הזוהמא לעולמים, רק עלינו לחכות בכל יום, שזהו מה שנוקב עד לתהום, לשנות הח' של חמ"ץ לה' לעשותה מצ"ה, שהוא חירות. השתא עבדי, לשנה הבא בני חורין.

---

[1] מכילתא בא, ה, הובא ברש"י שמות יב, ו

[2] יחזקאל טז, ח

[3] שם, ז

[4] שם, ו

[5] זכריה ט, יא

[6] שבת הגדול תרל"ח ד"ה קראית שם הגדול

[7] שמות יב, יח

[8] ראדאמסק, רמזי פסח, קיז, ב ד"ה בערב

[9] כמו וערבה לה' (מלאכי ג, ד), יערב עליו שיחי (תהלים קד, לד), כי קולך ערב (שיר השירים ב, יד)

[10] פסחים צט, ב

[11] ד"ה לא יאכל

[12] ד"ה לא יאכל אדם

[13] ירשלמי פסחים, פרק י, הלכה א, וע' שו"ת מהר"י ווייל (סי' קצג ד"ה והאוכל) שכתב דכמו ארוסתו בעי ז' ברכות, כן קודם שמותר לאכול מצה בענין ז' ברכות והם א, בורא פרי הגפן, ב, קידוש, שהחיינו לא חשבינן דאומרו אפילו בשוק (ערובין מ, ב) וברכה דטיבול ראשון לא חשבינן דחיובא לדרדקי (פסחים קטז, א) ג, אשר גאלנו, ד, בורא פרי הגפן, ה, על נטילת ידים, ו, המוציא, ז, על אכילת מצה. וע' בספר תניא רבתי (סי' מד, ד"ה יום) שכתב ג"כ כזה אלא דלדידיה הז' ברכות הם אחרים. וע' גליוני הש"ס לר"י ענגיל פסחים צט, ב ד"ה בתוס' ד"ה דלא.

[14] הל' חמץ ומצה ו, יב

[15] ע' קרן אורה נזיר כג, א בביאור דברי הרמב"ם.

[16] שער א, ה

[17] פרשת בא, דרך חיים תוכחת מוסר, מספר פסלים נר מצוה ו, וע' חתם סופר על התורה פרשת בא יב, ב

[18] הובא בשפת אמת תזריע-החודש תרנז ד"ה כתיב

[19] ויקרא תרפ ד"ה ולפי דרכנו ביתר ביאור

[20] סנהדרין צז, ב

[21] חבקוק ב, ג

[22] שם

[23] ב, ד

[24] ד"ה מקרא

[25] שמות י, כב

[26] שמות יג, יח

[27] וע"ע בהלקח והלבוב תשס"ב עה"ת פ' ויצא לר"א שארר מש"כ בזה

[28] פרשת בא, י, כב

[29] תהלים קב, טו ד"ה כי רצו

[30] תהלים עא, א-ב

[31] תהלים מ, ב

[32] רמז תשל"ו

[33] טור או"ח תיז

[34] זוהר חלק ב' רנו, ב "אברהם דאיהו ימינא דאקרי אהבה [רבה דקאמרן, ואיהו נטיל היכלא דאקרי אהבה]", מיכה ז, כ "חסד לאברהם"

[35] ע' רש"י בראשית כב, ג ד"ה ויחבש באברהם.

[36] שיר השירים ב, ד

[37] שפת אמ שבועות תרל"ט ד"ה בפסוק

[38] אות א

[39] מצוה שו

[40] שבת קמה, ב

[41] לקוטי תורה חקת, ד"ה ענין חטא מרע"ה, מחברת הקודש שער ראש השנה (תורת האריז"ל מר' נתן שפירא, בענין הספר, ע' בנין אריאל [אביבי] עמ' עא.) וע' ניצוצי אור לר' ראובן מרגליות לתקוני זהר לא, א אות ו.

[42] זוהר חלק א' נב ,ב

[43] חיד"א בנצוצי אורות לזהר חלק ג' יד, ב, וע' מהר"ל סופ"ב דנצח ישראל שהחזרה שאנו ראוים היום בישראל הוא רק מטעם הגלות ולא הטעם העצם, דפסקה זוהמתן של ישראל, ולא חזרה. ע"ש.